סבא רבא שלי, ד"ר דוד חרמוני, ראש בנק הדם הראשון של בית החולים הדסה בירושלים, תמיד לבש מעיל מעבדה וכובע. ב-13 באפריל 1948 היה אמור לשמש רופא שרוכב בשיירת הר הצופים, ומביא סיוע לבית החולים הדסה ולאוניברסיטה העברית בהר הצופים. זה היה בתקופה שהמתחים גברו, בדיוק כשישראל עמדה להכריז על עצמאותה, והרכיבה בשיירות הייתה הפתרון היחיד להביא רופאים, אחיות ואספקה בבטחה לבית החולים. הוא עמד לעלות, כשנזכר ששכח את הכובע שלו ורץ חזרה הביתה להביא אותו. כשחזר, הייתה השיירה מלאה, ומשגיח שלח אותו הביתה. מאוחר יותר באותו לילה הותקפה השיירה על ידי כוחות ערבים ו-78 סטודנטים יהודים, רופאים, חברי סגל הדסה, אחיות וחייל בריטי אחד נטבחו. וסבא רבא שלי, איש קירח ששכח את כובעו, ניצל והוא יכל להיות עם אשתו כשהיא ילדה את סבי, שנולד באותו יום של הקמת מדינת היהודים, 14 במאי 1948.
אז האם זה היה מזל טהור או הכובע שהציל את חיי סבא רבא שלי?
סיפור משפחתי
ע״ש מנואל הירש גרוסקופף